כשירושלים במצור והכביש אליה חסום, המוח היהודי מנסה לפרוץ בדרכים עקיפות. הנה 10 דברים שרציתם לדעת על: "דרך בורמה –הפריצה לירושלים".

א. מיד לאחר הכרזת האומות המאוחדות על הזכות להקמת מדינה יהודית (29 בנובמבר 1947) ועד להכרזה על עצמאות ישראל (ה' באייר תש"ח),הצליחו כנופיות ערביות להשתלט על גבעות שולטות בדרך מהשפלה לירושלים. מכוניות שנסעו על הכביש לירושלים נורו ובכך נוצר מצור על ירושלים.

הבעיה העיקרית הייתה הקושי בהעברת שיירות ליהודי ירושלים עם מזון, תרופות ציוד הכרחי לחיים נורמליים וכמובן נשק ותחמושת להגנה על ירושלים. השיירות שניסו לפרוץ המצור על ירושלים בצורת רכב משוריין, ספגו אבדות כבדות ופצועים רבים וחלקן לא הגיעו לירושלים.

ב. מצב החרום, כשהמזון בירושלים קצוב, המים מחולקים במשורה, והתחמושת להגנה אוזלת – מביא את המוסדות ומפקדת ההגנה והפלמ"ח להתחיל במבצע צבאי בשם "נחשון". המטרה הייתה לכבוש את הכפרים הערביים שבין שער הגיא (באב אל וואד) וירושלים. צורך קריטי היה לכבוש את בנייני המשטרה הבריטית לקראת יציאתם מהארץ ( 15 במאי 1948).

תחנת לטרון נתפסה וכשהוברחה שיירה עם אספקה לירושלים, נסוגו ממנה כוחות הפלמ"ח והיא נכבשה ע"י כוחות הלגיון הירדני. מאז כל הנסיונות לתפוס נקודות שליטה על הדרך לירושלים כשלו. הנצורים בירושלים סבלו ממחסור הולך וגדל והחשש היה שהעיר ח"ו תיפול בידי הכוחות מירדן יחד עם הכנופיות מהכפרים באזור .

ג. ברור היה כי חובה למצוא מיידית דרך עוקפת הכביש לירושלים, רצוי דרך נסתרת ובכך לחדש האספקה ההכרחית לירושלים הנצורה. בהיסטוריה הכתובה על פריצת המצור על ירושלים ישנן כמה גירסאות. האחת מספרת על שלושה לוחמי פלמ"ח שמחלקתם שהתה בקיבוץ קריית ענבים. השלישיה הייתה חייבת (כל אחד מסיבותיו שלו) להגיע לשפלה.

הם החליטו לקחת סיכון ולצאת למסע לילי בין הכפרים הערביים. מקיבוצם הם הלכו לכיוון הכפר סאריס (כיום המושב שורש) ומשם ניווטו דרך הכפרים בית ג'יז ובית סוסין. מסע לילי בדרך לא דרך עד שהגיעו לקיבוץ חולדה.

הגירסה השניה מספרת על על לוחם מחטיבת הנגב של הפלמח ששמו משה (מוסא) אשד,שנקלע לירושלים ורצה לחזור ליחידתו. משה היה מומחה לתפעול ג'יפים .יחד עם שני לוחמים נוספים יצא בלילה של 28 במאי אל השפלה. עוד עם הגיעו לירושלים דיווח למפקדה הצבאית בירושלים כי זיהה דרך בהרים בה יוכלו ג'יפים לעבור ולהגיע לירושלים. קרן קיימת לישראל אכן ציינה את "תגליתו" בלוח ציון מיוחד ב"דרך בורמה" העולה לירושלים.

ד. "דרך בורמה" ??? מה לשם זה של מדינה אסיאתית ולפריצת הדרך לירושלים הנצורה? נקדיש לכך כמה שורות הסבר: בתקופה שבין חודש יולי 1937 וחודש ספטמבר 1945 נערכו קרבות קשים בין הרפובליקה הסינית לאימפריה היפנית. סיבוב שני לאחר כיבוש מנצ'וריה בידי היפנים בשנת 1931. מלחמה זו הייתה במקביל למלחמת העולם השניה.

היפנים שכבשו שטחים גדולים של סין ,כולל העיר שנחאי ובירת סין דאז נאנג'ינג, ניתקו את סין ממקורות אספקה חיוניים לתושביה. הסינים גייסו למעלה מ200000 פועלים כדי לסלול בעבודת כפיים דרך שהייתה מאות שנים קודם דרך מסחר שהביאה סחורות לסין משכנתה בורמה (כיום מינאמר). הדרך עברה בהרים והייתה מפותלת מאד לאורך כ1130 ק"מ.

כשנתיים לקח לסינים לסלול הדרך לבורמה, דרכה העבירו בעלות הברית ציוד ואספקה לסין במטרה להכריע את היפנים שנלחמו קשות בצבא ארה"ב ושותפותיה. בעלות הברית שלחו ציוד ומזון לנמל בבורמה ,משם ברכבות עד לעיר הבורמזית לאשיו ומשם ב"דרך בורמה" נתיב שפעל מ- 1938 ועד כיבוש בורמה בידי היפנים בשנת 1942. כך קיבלה הדרך ה"סודית", הדרך ההררית, את השם "דרך בורמה".

ה. צה"ל יזם מבצע בשם "בו נון א'" לכיבוש משטרת לטרון. ההתקפה נערכה ב- 25 במאי ונכשלה. כתוצאה מכישלון זה, הוחלט יום אח"כ לכבוש שני כפרים ערביים בשם בית ג'יז ובית סוסין שמיקומם היה 14 ק"מ דרומית לעיר רמלה ו- 3 ק"מ דרומית ללטרון. מיקומם היה על גבעה שגובהה מעל 300 מ' ושלטה היטב על האזור המישורי. כפרים אלה משנכבשו הפכו מידית למשלט של צה"ל.

כעבור שלושה לילות בלילה שבין ה- 29 ל- 30 במאי הוחלט להוציא קבוצה של 11 לוחמי פלמ"ח. בראשם היה שלמה שמיר מפקד חטיבת השריון 7 שבמקצועו האזרחי היה מהנדס. הובילו את הקבוצה שני סיירים מנוסים: עמוס חורב (סוכצ'בר) מירושלים, לימים אלוף בצה"ל ולאחר שחרורו נשיא הטכניון בחיפה. אתו היה גבריאל רפפורט (גברוש) מקיבוץ בית אלפא . קבוצה זו יצאה בג'יפ מקיבוץ חולדה בנסיעה לילית. המטרה לבדוק האפשרות לעקוף את שער הגיא לטפס בהר ולבדוק האם ניתן להרחיב מסלול זה לתנועת משאיות.

ו. מצד מזרח, מקיבוץ קרית ענבים יצא ג'יפ אחר (ללא תיאום), בפיקודו של אליהו סלע (כינויו היה "רעננה") שהיה קצין המבצעים של חטיבת "הראל" הפלמחאית. הם ניסו לפרוץ דרך ממזרח למערב לכיוון השפלה. להפתעתם הרבה של שני הצוותים הם נפגשו בסופה של אחת העליות הקשות. כל קבוצה נסעה כ- 4 ק"מ ונוכחה לדעת כי 8 ק"מ הם עבירים ונותרה בעיה של עוד 2 ק"מ. האזור הפרובלמטי היה בקרבת הכפר בית מחסיר – היום המושב הדתי בית מאיר.

ז. לאור ניסיונות אלה הוחלט להעמיס על שיירת ג'יפים שיצאה מתל אביב שקי קמח וכן תחמושת. הפקודה ללוחמים הנצורים בירושלים הייתה להוציא מהעיר כמה משאיות. כשאלה נעצרו במורד ללא אפשרות להמשיל בנסיעה, העמיסו לוחמי הפלמ"ח את אספקת הקמח והציוד הצבאי על גבם ויצאו כסבלים לקראת המשאיות. לוחמי הפלמ"ח הציבו צינור שמטרתו הייתה להזרים בצידו המערבי דלק ולהריק התכולה למשאיות בצד השני, אספקות אלה הביאו להקלה מידית לנצורים בתוך העיר ירושלים.

ח. בעקבות הניסיון להעברת מצרכים באמצעות סבלים מכלי הרכב שהגיעו מהשפלה עד נקודה שלא יכלו להמשיך בנסיעתם ומנגד ירדו משאיות מירושלים, גויסו סבלים שעבדו בנמל תל אביב כשהם נמצאים על שיירות של משאיות שיצאו ממחנה ביל"ו (ליד כפר ביל"ו) ועליהן בעיקר מצרכי מזון, תרופות ודלק. למבצע הסבלות "גויסו" גם פרדות וגמלים כדי להאיץ הקצב והכמויות.

בו זמנית החלו מהנדסים ופועלים עובדי חברת "סולל בונה" להאיץ את עבודת פריצת הדרך. רוב העבודה נעשתה בידיים חשופות. כשניסו להשתמש בחומרי נפץ לפריצת מכשולים , "התעוררו" ערביי הסביבה והחלו להפגיז בתותחים ובמרגמות את העובדים בפריצת הדרך.

ט. כתוצאה מגילוי העבודות על ידי ערביי הכפרים בדרך לירושלים, נעשו שתי פעולות מידיות. הראשונה הוצאת כוחות של הפלמ"ח ל"סיורים אלימים" זאת בניסיון לנטרל את התקיפות הארטילריות על סוללי הדרך. הוחלט להכניס לעבודה ציוד מכני הנדסי כגון מדחסים לעזרת מכשירי הקידוח וכן דחפורים לפילוס הדרך שבין הסלעים. הרצון היה לסיים את הדרך במהירות האפשרית ובכך לפרוץ המצור על ירושלים. בתחילה נשלחו כלי רכב שיכלו לנוע על הרך שנפרצה, לא פעם נצרכו לטרקטורים שידחפו המשאיות כלפי מעלה בעליה התלולה. במקומות מסוימים הונחו רשתות מתכתיות כדי שהמשאיות עם האספקה לא יתחפרו באמצע נסיעתן.

י. מהאמור לעיל מובנת הסיבה לכינוי הדרך שנפרצה בהרי יהודה לכיוון ירושלים הנצורה "דרך בורמה". שיירת המשאיות הראשונה שפרצה המצור בצורה מסיבית ועליה מזון, ציוד רפואי ועוד. השיירה הגיעה לירושלים ב- 10 ביוני 1948 ג' סיוון תש"ח. בדיוק השבוע לפני 68 שנים. זכור סיפורו של הירושלמי הוותיק שאמר: "איזו מתנת חג שבועות קיבלנו, השיירה שעקפה את משטרת לטרון ושאר מחסומי הכנופיות הערביות, המחישה לנו יותר מכל את החגיגיות של תחילת שלושת ימי ההגבלה שחל ביום הנשגב".

בד' סיוון החלה ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור. הסכם ההפוגה כלל סעיף שאסר סלילת דרכים חדשות וכן נאסרה הובלת תחמושת לירושלים. "דרך בורמה" אושרה על ידי נציגי האו"ם כדרך פעילה לפי ההסכם. האו"ם לא היה מודע ש"דרך בורמה" עוקפת את שער הגיא, לפיכך התאפשרה, בזמן ההפוגה, העברת מזון דרך ביקורת האו"ם בשער הגיא. צבא ישראל הצליח לעקוף ביקורת זו בהובלה של תחמושת וכלי נשק לנצורים בירושלים.

בתום ההפוגה, בחודש אוקטובר 1948 הצליחו כוחות צה"ל והפלמ"ח בראשם לכבוש רכסים שעל הכביש הראשי לירושלים. נסלל כביש (44) מצומת נחשון לצומת שמשון ומשם כביש 38 עד שער הגיא. כביש שהיה הנתיב הראשי לבירת ישראל עד מלחמת ששת הימים. "דרך בורמה" פעלה חצי שנה בלבד אבל הביאה להצלת ירושלים ולמניעה של הקזת דם בנסיונות לכיבוש לטרון ועוד.

במקביל לדרך בורמה הוקם מפעל מים בשם "השילוח" קו מים מבריכת מים ליד חולדה (ניתן לביקור עד היום) ועד ירושלים. דרך בורמה הוכשרה בשנים האחרונות כמסלול טיול מרתק ומומלץ.